סיפורי אנשים

בשנות ילדותי המוקדמות, בעיקר בתקופת מגורינו ברמת-חן אמא הצטיירה בעיני כאישה חסרת-שורשים ולא שייכת. היום אני מבינה שלראייה הסובייקטיבית הזאת היו שורשים בצבריות שלי שלאורה התחנכתי. כשבגרתי כבּתה של ייקית, למדתי להכיר בערכה הרב של מורשתה המערב-אירופאית המודרנית.

אני רק מאושרת שהייתי שם בתקומה, בתחיה, שחוויתי את כל אלה. בשבילי המדינה , הרעיון שלה, הוא כל הוויתי. אני לא רוצה להיות נתונה לחסדי "מארחים" נדיבים או נדיבים פחות בעולם. לעולם לא! על זה מוכרחים להלחם.

מסמך זה – או כל שם שיכונה – איננו קורות חיים. בכוונתי לספר בו על אירועים שקרו במהלך חיי והשפיעו עלי ועל אחרים

דוקטור ולטר הירש היה רופא ילדים ירושלמי שכמה מוותיקי הייקים עוד זוכרים. בתצלומים הנכללים בספר שכתב בנו מיכאל (מייקל) עופר - הוא נראה בדיוק כמו שרופאים ייקים אמורים להיראות: יש לו קרחת גדולה, גבות עבותות, משקפיים עגולים ושיניים בולטות. הוא לובש חליפה אפורה ועניבה - כולו מהוגנות אירופית.