מקניגסברג שבפרוסיה ל"שיר העמק"
מאת עפרה סמבורסקי-חמדת
המלחין דניאל סמבורסקי שנולד בראשית המאה בפרוסיה המזרחית ועלה ארצה בגל הראשון של העלייה הייקית (1933) מיד לאחר עלות היטלר לשלטון, רכש בשנים הבאות את התואר – מלחינם של שירי ההתיישבות העובדת. היו אלה השירים ששיקפו את הערך העליון של החברה היהודית החדשה בביתה הלאומי ועל-כן היו לנכסי צאן ברזל של התרבות ההגמונית באותה עת. שוב היה זה בן התרבות הגרמנית שהיתווה דרך מוסיקלית לוותיקי הארץ יוצאי התפוצה המזרח-אירופית. הבולט בשיריו והשמור לטוב בקרב הנוהים אחר הנוסטאלגיה עד היום הזה הוא "שיר העמק" (באה מנוחה ליגע..) אך גם אחרים כמו "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת) ו"על כתף הר פורח כפרי זה הקטן". בתו של דניאל סמבורסקי נזכרת בערגה רבה ב"קינדרשטובה" שלה ובאביה המנוח, אף הקדישה לו שיר בשורות הבאות.
נותרתי
(שיר שנכתב מתוך הגעגועים....)
מן הקיץ הארוך ההוא
נותרתי
מהלכת בין שברי- מבטים שאימת סוף
בם וערפל בעיני בו נלפתות עיניך
לצלילים להיאחז
בחייהם
ויותר את נפשי לא ידעת.
עכשיו, צלילך בא ונאלם בי בא ונאלם
קראני להיות
שוקדת בתוך נשימת המנגינות
שהחסרתי ובאלומתן
להשיב
עלומי- צלילך.
|
כולנו מכירים סיפורים וחוויות של בני- דורי, אשר גדלו בבית של הורים ייקים. אך כשהאבא הוא דניאל סמבורסקי – נו, זו חווייה מיוחדת מאד.
אבא היה, אמנם,ייקה. אך אולי מסוג אחר מעט. לא היו בו הגינונים המוכרים של קפדנות, עודף סדר...נשמה של ילד הייתה בו, ותום מופלא, ולחלוטין לא התנהל ביד קשה. רכה הייתה דרכו. רכה מאד. אולי זו נפש האמן שבו, אולי פנימיות אישית שצמחה בו. כך או כך – אדם מדהים הוא, ולא רק לי. לכל רעיו ומוקיריו. בית מלא מוזיקה היה ביתנו, ואבא נהג לכתוב ליד הפסנתר בשעות הערב, ובהיותי בת שנה, כבר ישבתי על ברכיו ואצבעותיי בתוך ידיו מנסות את הקלידים...אהבנו לנגן יחד בארבע ידיים. חשתי כמה היה זה חשוב לו, לחוות זאת יחד עימי. והשעות הללו, אכן נצורות עמוק בליבי. זיכרון אחד מני רבים, טבוע בי משנות ילדותי המוקדמות, ותמיד גורם לי התרגשות רבה. אבא נהג לקחתני אחת לחודש, לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בת"א. הייתה לנו דרך קבועה – בכל זאת ייקים – במעלה שד' בן-ציון עד היכל- התרבות. ובדרך הזו, היה אבא עוצר ליד כל שלט רחוב, ומלמדני מי היה האדם שעל שמו קרוי הרחוב. כה חשובה הייתה לו ההשכלה הכללית. את ה"בחינה" בד
רך חזרה הצלחתי לעבור....כך התנהלה דרכנו לאורך השדרה, והייתה זו שעה מופלאה שלנו בלבד. עד היום, בעוברי על פני השדרה הזו, אני חשה בדמעה בזוית עיני.
אינני יכולה שלא להזכיר כאן את אמא (חרמונה), שהיא צברית ילידת מטולה, אשר הכירה את אבא ומיד חברה לתרבות הזו, האירופאית. זמן רב חשבתי בליבי שאמא, היא היא הייקית ביניהם. כה השתלבה גם בשפה הגרמנית,בתרבות ובמוזיקה, וגם ... בקפדנות. מעניין ומופלא היה, לראות את שניהם משלימים זה את זו. חיי עם אבא ולידו, היו מיוחדים במראות ובריגושים של המוזיקה על כל פניה. היו אלה שנים עם אבא רגיש לכל תנודה – ולא רק לתנודות קלידי- הפסנתר. הוא נגע בנפשו העדינה באנשים רבים, והגיע לליבם בשקט המיוחד לו. אדם מלא ענווה ושקט חיצוני, אך בנפשו סערה תמידית אשר הולידה גם לחנים כה נפלאים. ובזכות הענווה הזו והשקט, ידע לעסוק במלאכת החינוך ברוח ייחודית ומלאת ערכים. עד כדי כך, שעד היום זוכרים אותו המונים מתלמידיו כמורה האהוב ביותר עליהם. ובי נגעה נפשו השקטה רוחשת הסערה , ועד היום שוכנת בי.
מתוך ה- MB יקינתון - פסח תש"ע, מרס-אפריל 2010, גליון 239.
ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.
